גז"ד מאסר עולם לאבשלומוב איבתור שהורשע ברצח בת זוגו ע"י הצתתה ודחיית טענתו לענישה מופחתת בגין מצב נפשי

השופט יוסף אלרון [אב"ד] :

א.         פתח דבר:

הנאשם הורשע, בתום שמיעת ראיות, בעבירת רצח בכוונה תחילה בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין,  התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

ככלל, מי שהורשע ברצח, נגזר דינו, כעניין שבחובה על פי דין למאסר עולם וזאת כקבוע בסעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

אלא, שבית המשפט מוסמך לגזור ענישה מופחתת, מתוקף סעיף 300א(א) לחוק העונשין, ולכך עתרו באי כח הנאשם במקרה דנן.

ב.         תמצית עובדות כתב האישום:

הנאשם רצח את לריסה דוידוב ז"ל (להלן: "המנוחה"), עמה חי כ- 12 שנה ולהם בן משותף כבן 8 שנים (למנוחה ילד נוסף, כבן 15, מנישואיה הקודמים).

עובר לרציחת המנוחה נתגלעו סכסוכים בינה לבין הנאשם על רקע מחלוקות כספיות וחשדו כי היא מקיימת קשרים עם גברים אחרים.  לפיכך, עזב את הדירה בה התגוררו בינואר 2008.

מספר ימים לאחר מכן,  פנתה המנוחה לנאשם וביקשה עזרתו בתיקון צינור בדירתה, כמו גם נוכחותו בעת שיגיע שרברב לדירה. בשלב זה, גמר אומר להמיתה, אולם, את המנוחה הנחה להתקשר אליו, לכשיגיע השרברב.

בהתאם להנחיית הנאשם, ביום 13.01.08 בשעות הבוקר, התקשרה אליו המנוחה וביקשה ממנו להגיע בשעה 14:00, בסמוך למועד בו צפוי להגיע השרברב. או אז,  הצטייד הנאשם בחומרי הצתה ממקום עבודתו ומחנות באזור מגוריו,  ופנה לדירת המנוחה. 

בסמוך לשעה 13.30 במועד הנ"ל, פגש במנוחה והשניים עלו יחדיו לדירתה. לאחר היכנסם לדירה, נעל את הדלת, בא עימה בדברים ביחס למחלוקות הכספיות וחשדותיו בדבר חוסר מהימנותה ולא שבע רצון מתשובותיה.

הנאשם הכה בפניה והפילה על הרצפה, שפך על ראשה מדליק פחמים והצית אותה. משהחלה המנוחה לבעור, ועל מנת להבטיח את מותה, הוסיף ושפך עליה מדליק פחמים מבקבוק נוסף שהיה ברשותו והכה אותה באמצעות עציץ שהיה בדירה.

למנוחה נגרמו כוויות בדרגה 2-3 וחריכה על פני 22% משטח הגוף עם בצקת במוח וכוויה ברירית הקנה,  והיא נפחה נשמתה.

בהכרעת הדין,  דחינו, בין היתר, את טענת הנאשם להיעדר שפיות הדעת, כאמור בסעיף 34ח' לחוק העונשין,  והרשענו אותו ברציחת המנוחה כאמור.

ג.          טיעוני באי כח הצדדים:

לטענת באי כוח הנאשם, מצבו של  הנפשי בזמן הרצח ובסמוך לפניו, מביא אותו בגדר סעיף 300א(א) הנ"ל, ועל כן, מבקשים הם להקל בעונשו ולהימנע מלגזור עליו עונש מאסר עולם הקבוע בחוק לצידה של עבירת הרצח.

ההגנה תומכת יתדותיה, בין היתר, בחוות דעת פסיכיאטרית מאת ד"ר גרינשפן ומיטלמן (ת/50),  שזכתה למשקל ראייתי בהכרעת הדין, ולפיה סבל הנאשם מ"דלוזית קנאה" (מחשבת שווא) ש"הגבילה יכולתו במידה ניכרת להימנע מעשיית המעשה" (שם,  בעמ' 11-12).

כמו כן הדגישו באי כוח הנאשם כי דרישות החוק להפחתת עונש רוצח כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין הנ"ל, פחותות מדרישות החוק לסיוג אחריותו הפלילית מפאת העדר שפיות הדעת, כאמור בסע' 34ח' לחוק העונשין והגישו פסיקה שלשיטתם תומכת בדבריהם.

מנגד, לטענת באי כוח המאשימה, אין להפחית בעונש הנאשם, באשר אינו סובל מ"הפרעה נפשית חמורה",  הבין מהות מעשיו,  הפסול שבהם ויכל להימנע מהם.